ירושלים, תל אביב והפרעות נפשית- ביה"ס לארכיטקטורה באריאל סוגרים שנה

תערוכת בוגרי ביה"ס לארכיטקטורה באריאל תוצג השנה בפלטפורמה מקוונת. בין העבודות שיוצגו עבודתה היחודית של מיכל ולנטין מלכי על מרחבים לאנשים עם הפרעות נפשית. 

 

תערוכת בוגרי ביה"ס לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, תתקיים השנה בפלטפורמה מקוונת, ותעניק במה באופן חדשני לעבודות הבוגרים והבוגרות. בוגרי המחזור הנוכחי כקודמיהם, אוצרים ומקימים את התערוכה השנתית על מכלול מרכיביה באופן עצמאי.

"פרויקט הגמר הוא חלק ממסע של גילוי ופרשנות אישית של כל סטודנט, מסביר פרופ' בני לוי ראש בית הספר לארכיטקטורה, זהו מסע שתכליתו יצירת רעיונות ומקומות ראויים עבור החברה והסביבה באמצעות ארכיטקטורה. הפרויקט הוא אישי אך מושם דגש על דיונים ולמידה משותפים. מספר תכונות יסוד נדרשות בפרויקט: להעלות ענין עקרוני ולהציב עמדה ערכית וביקורתית על כך, לחדש, להיות שדה חיפוש, ניסוי וביטוי אינדיבידואלי בעל ערך קולקטיבי ולעורר את המחשבה והרגש בדרך ליצירה אדריכלית איכותית. בהתאם לכך כל סטודנט בחר באופן אישי נושא הקרוב לליבו, למחשבותיו ולשאיפותיו. תוצאות העבודה המאומצת, שהתקיימה ברובה בצורה מקוונת עקב מגפת הקורונה, הם פרויקטים ערכיים, מקצועניים, מגוונים וביקורתיים המבוססים על השאיפה לשפר את חיינו האישיים והציבוריים בכלל ובישראל בפרט".

החוץ הפנימי- עבודתה של מיכל ולנטין

מיכל ולנטין מלכי בוגרת ביה"ס לארכיטקטורה באריאל.

שם הפרויקט:  "החוץ הפנימי"

מנחה: אדריכל איציק אלחדיף

לפרויקט של מיכל לחץ כאן

רקע:

בגיל 18 סבלתי מדיכאון קליני, והצבא בחר שלא לגייס אותי. הצבא מהווה סמל סטטוס חברתי, ולכן העובדה שלא לקחתי חלק גרמה לרחוק וניתוק ולתחושה של שונות.

היה לי חשוב לקחת חלק ולתרום ולכן החלטתי להתנדב במרפאה שנתיים. התנדבותי תרמה לחזרתי למסלול החיים ולתחושה שאני חלק ממשהו. עדיין, הרגשתי שיש לי עוד דרך לעבור. החלטתי לקבל עזרה חיצונית ועברתי תהליך משמעותי עם עצמי .

בפרויקט הגמר זיהיתי הזדמנות גדולה. החלטתי לחקור ולשאול שאלות אודות היחס והטיפול באנשים עם רגישויות נפשיות – אותן "מחלות שקטות" דוגמת דכאון ופוסט טראומה, שבדרך כלל מורחקים מהחברה והחברה אף "מפחדת" מהם, בשונה ממחלות פיזיות.

בחנתי וחקרתי את אופן ייצוגן ומעמדן של מחלות נפשיות לאורך ההיסטוריה.

מאז ומתמיד טופלו חולי נפש באכזריות והובנו בצורה לא נכונה. בחברה האמינו כי מחלות נפשיות נגרמו כתוצאה מכישוף או אל כועס.

עד המאה ה-18 אנשים שנחשבו למוזרים ולא שגרתיים הוכנסו למקלטים. מקלטים היו הביטוי האדריכלי הראשון שתוכנן למטרת דיור לאנשים הסובלים מהפרעות פסיכולוגיות, אך במטרה להדיח אותם מהחברה ולא לטפל בהפרעות שלהם. לעתים קרובות אנשים אלו אף הוחזקו בצינוק נטול חלונות, הוכו והיו כבולים במיטתם.

במאה ה19 החלה רפורמה בטיפול נפשי בארצות הברית. המחקר הוביל לייסוד מוסדות ראשוניים נפשיים. למרות המאמצים הרבים, המוסד היה מטונף והציע טיפול מוגבל. החל משנת 1954 הוכנסו תרופות אנטי פסיכוטיות, שצברו פופולריות, והוכיחו מאז ועד היום עזרה אדירה בשליטה בתסמינים של הפרעות פסיכולוגיות מסוימות, כפי שאנו מכנים דור הפרוזאק.

במהלך החיים נעמד האדם מול אתגרים נפשיים. כשהאדם מבין שהוא זקוק לעזרה – שם באה לידי ביטוי הגדולה שלו. המקום שאני מעוניינת לתכנן מנסה לספק את העזרה הזו.
שאלתי את עצמי כיצד כאדריכלית, אוכל לברוא חלל שיכול לעזור לחולים, לרופאים ולמטפלים, וככלל לחברה כולה, לחיות יחד, להשתלב חברתית ולייצר אינטראקציות חברתיות וכמו כן מצבי פרישות למטופלים.

חקרתי מה אנשים באשר הם זקוקים בסביבה שלהם כדי ליצור סביבה בריאה?

• צבעים מרגיעים
• חומרים טבעיים
• חללים פתוחים ונושמים
• תאורה טבעית
• שקיפות בין חללים.

מיקום:

כביקורת על החברה "הבריאה", שבעצם מנדה ממנה ומחנכת לפחד מאותם אנשים פגועי נפש, לעומת אנשים חולים פיזית שאותם מחבקים ומכילים, בחרתי כמקרה מבחן להתמקד ברחוב אוסישקין בתל אביב, הנמצא בסמוך לפארק הירקון.

הצפון הישן של תל אביב, אזור מאוד יקר ומבוקש, המכיל אוכלוסייה בריאה ואמידה.

ניסיתי להפוך את המקום הזה, שצביון האוכלוסייה בו הומוגני, כמקום מוגן מצד אחד, ויחד עם זאת מקום, שיאפשר הכלה ושילוב קבוצות אוכלוסייה פגועות נפשית בסביבה שגרתית, פסטורלית ומרגיעה.

הניסיון שלי הוא לברוא מקום, שהאדריכלות שלו תצליח לבטא את ההפשטה של האדם, את נבכי נשמתו. כשם שהאדם חושף את המקומות הכי אישיים שלו, את היסודות, כך הבניין חושף את היסודות שלו, את הפנים – פוער את האדמה ממנה הוא מתנוסס, ומייצר קשר לקרקע, לאדמה.
במהלך הסמסטר ניסיתי לחקור בעזרת מודלים איך לייצר חללים שיכולים לרפא את כולם – את הבריאים ואת החולים.

הפרויקט:

רחוב אוסישקין בנוי מבניינים בעלי ארבע עד שש קומות על עמודים.

סיפחתי אלי לפרויקט ארבעה מבנים וחוררתי אותם כדי לייצר גינות פנימיות אינטימיות.

רחוב אוסישקין מבטא את רשת הדרכים הפורמאלית- המבניות החברתית הקיימת, והרחובות התת קרקעיים מבטאים את המעברים הא-פורמאליים שבהם שזרתי את המחלקות הטיפוליות, ומתנקזים לפארק – המנוע המחייה והמפרה את הסביבה.

המגורים יושבים על יסודות הבניין החשופים, כאמירה שהפרט פותח את עצמו לסביבה ולחברה הפגועה נפשית, הוא חשוף ולא אטום מפניה. כמו כן, מתאפשרים שימושים נוספים במרקם המגורים, כגון גלריות, ובתי מלאכה. אלה משרתים את צורכי הקהילה החולה והבריאה ומעודדים כלכלה מקומית.

בפארק יש מרכז סיוע, שממנו מובלים דרך המעבר התת קרקעי למתחם המגורים והמרחב הציבורי המרכזי .

בפארק ישנם חללים שמשמשים לשיעורי ספורט כמו יוגה ופילטיס, אשר מחברים את הגוף לנפש לכלל החברה, לכל שכבות הגילאים. וכן שיעורי אומנות, שמחקרים מצאו כי טיפול באומנות עוזר מאוד לנפש להתחזק ולהיפתח.

מקום חשוב בפארק הוא מרכז הסיוע ובו חדר טיפול פסיכולוג/ית, מתחתיו חלל הפרישות שמבטא את ההתמודדות הנפשית הפנימית של כל אדם באשר הוא.

רובנו נוהגים להדחיק את מה שמפחיד ומלחיץ אותנו וזה עשוי להיאגר בגופינו ובנפשנו.
בחלל הפרישות נשאלות שאלות כמו: מה משמעות החיים? איך אני כאדם שיש לו בעיה מתמודד אתה וממשיך?

כשאנו מגיעים לחלל זה, אנו בעצם תוהים איך מורידים מהנפש שלנו את המחשבות השליליות איך אנו ממשיכים להתקדם למעלה.

מאותו חלל פרישות אנו מגיעים למנהרה תת קרקעית וזהו בעצם התהליך שלנו עם הנפש שלנו, במנהרה ישנם מוצגי אומנות, פסלים של המשתתפים העוברים תהליך במרכז הסיוע.
המעבר מחבר בין מרכז הסיוע והפארק אל מתחם המגורים ומיועד לכלל הציבור וזאת כדי שכולם יוכלו להיחשף ולצפות במייצגי של המטופלים המחלימים שלנו.

חפרתי באדמה כדי ליצור חללים ציבוריים וסמי ציבוריים. החלק התת קרקעי וקומת הקרקע משמשים לחברה כולה גם הבריאה וגם החולה. בקומות אילו יש מסעדות חנויות ספריה וביניהם גינות פנימיות אינטימיות.

יצרתי במתחם המגורים מעבר הממשיך לכלל העיר בחשיבה על מקום אינטימי והרמוני לכלל האוכלוסייה.
קומה א' משמשת את האנשים שעוברים תהליך נפשי ופנימי בחדרי מלאכה, ריפוי בעזרת מוסיקה, וכדומה.
קומה ב' משמשת כמגורים של האנשים שעוברים תהליך ריפוי אישי ונפשי. מגורים אלה תוכננו בקפידה תוך הדגשת כל בניין והתהליך שלו.

שני הבניינים הקדמיים מיועדים לאנשים אשר רק מתחילים את התהליך ושם הם גם גרים. המגורים הם משותפים, כלומר לכל אחד יש חדר משלו, והחללים הציבוריים כמו מטבח, סלון ומרפסות הן ציבוריות. כך כל אחד עוזר לאחר בתהליך ויוצר ערבות הדדית ושיתוף. מידי שבוע יש בחלל הציבורי הכללי שיחות קבוצתיות עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשים שהבריאו כדי לעזור בתהליך תוך ליווי אנשי מקצוע.

שני הבניינים האחוריים משמשים לאנשים שעברו את התהליך הראשוני וממשיכים לשלב השני , במגורים אלה יש דירות עם שני חדרי שינה, המיועדים לשני מטופלים או לחילופין למטופל ומשפחתו. גם כאן יש מידי שבוע בחלל הציבורי הכללי שיחות קבוצתיות.

מטרת הפרויקט להגיע לתוצאה של הכלת האחר, לטפל ולשקם אותו ולשזור אותו בחברה ולאפשר לו להמשיך את חייו.

בהקשר לעידן הקורונה, הריחוק החברתי הגן על האוכלוסייה מהנגיף אבל העצים את הבדידות וחל גידול של 44% במספר הפניות בנושא דיכאון.

אסכם בשיר של חנן בן ארי שמסכם את התחושות שלי לכל אורכה של השנה המשמעותית הזו:

אחרי הכל אנחנו אלופי העולם בליפול ולקום

כמו עוף חול אנו נשרפים לפעמים , אבל בוחרים להמשיך לחיות

אנחנו אלופי העולם בלרצות לנסות

ואחרי ההפסדים הניצחון הרבה יותר מתוק

אנחנו אלופי העולם.

בנוסף העבודות הבאות ועוד רבות נוספות: 

 אלון וקנין – "העמק בעיר הררית" – ירושלים: העמק בירושלים מהווה בית לגנים ולשטחים הירוקים בעיר עקב שמירה על מסורת ארוכת שנים. כיום העמק מהווה מפגש לדרכי תנועה בין קהילתיות סואנות המייצרות תופעה של גבול בין העמקים והגנים לקהילות מנתק אותן אלה מאלה. הפרויקט עוסק במחבר בין העיר והטבע והקשר בין הגנים בעמק לקהילות על ההר ומחפש דרכים טובות יותר לקשרם, תוך התגברות על החסם התנועתי ועל המסורת ארוכת השנים של השארת העמקים פתוחים לגמרי. בהנחיית אדריכל נעם סרי-לוי.

רעות קריגמן אברמוב – "השבר במרחב האורבאני" – ירושלים: מה יוצר את השבר במרחב האורבאני וכיצד הוא מופיע בעיר- זה הנושא שייבחן. המרחב שהיה קו גבול בין ישראל לירדן במשך שני עשורים, ונותר כשבר בלב העיר גם לאחר חיבור העיר מחדש, אזור התפר השבור נוכח באופן מוחשי ודרמטי. כיצד נתפס מרחב השבר בתודעה שלנו כיום? כיצד ניתן לאחות את השבר וליצור חיבור מחודש? תהליך איחוי השבר מתבסס על השכבות והרקמות שעולות מן הזיכרון, וכן על תפקידו ומעמדו של המקום ברמה העירונית, הארצית והעולמית. הפרויקט מתמקד במרחב שבין שער יפו לכיכר צה”ל, תוך התבססות על השכבות ההיסטוריות, המורפולוגיה  והזיכרון של המקום – מקום המחבר בין העיר העתיקה לעיר ההיסטורית, וכן בניית מערכת עקרונות תכנוניים לצורך מתן אלטרנטיבה אדריכלית למקום. בהנחיית ד"ר אדריכלית מיכל משה.

דור גלזנר – "בית, פתח ואירוח בעיר" – תל אביב: הפרויקט הממוקם בציר שבין כיכר רבין, דרך שדרות בן גוריון ועד לכיכר אתרים – מבקש לדון במהות החלל הציבורי בעיר ובמערכות היחסים שעליו לכונן עם "המולדת", היא הבית; ועם "הארץ המובטחת" היא-היא הפתח אל החוץ המוחלט, שהעיר הגדירה בתוכה ולעצמה. מערכות יחסים אלה של אירוח, כניסה פנימה ובה בעת יציאה החוצה מן העיר הם שמכתיבים את הקוד האתי והפוליטי של העיר. בהנחיית אדריכל אודי מנדלסון.

תום פלדמן – "ואדי סאליב – ואדי אורבני" חיפה: הפרויקט עוסק בשימור רוח המקום והתאמתה לרוח הזמן בוואדי סאליב, שכונה בעלת היסטוריה צורמת של אפליה וגירוש. התכנון בשכונה התבצע תוך חשיבה על השבת תחושת הקהילתיות בשכונה, שימור האופי התרבותי ויצירת אפשרויות שיטוט בשכונה. בהנחיית אדריכל אלכס קרט

קישור לרשימה של הסטודנטים/יות והפרויקטים: פרויקטים של בית הספר לארכיטקטורה 2020